פסק-דין בתיק ע"א 2971/02

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום (כב' השופטת דר' דפנה אבניאלי)ב- 3 תיקים אזרחיים מאוחדים בו נתקבלה תביעת המשיבים איתן ערב (להלן:" המשיב") ויעל ערב (להלן: " המשיבה") וביחד (להלן:" המשיבים") כי על המערער שהם אבי (להלן:" המערער") ורעיתו שהם מינה (להלן: " המערערת") וביחד (להלן:" המערערים") לשלם למשיבים הסך של 100,000 ש"ח, הוצאות וכיוצ"ב הכל כמפורט בפסק הדין.

ואלה העובדות הרלבנטיות על פי פסק הדין של הערכאה הדיונית.

1.         המערערים והמשיבים היו בעלי המניות בחברת לימון ירוק בע"מ (להלן:" החברה"). נתגלעו ביניהם חילוקי דעות באשר להיקף הזכויות והחובות של כל מהם בחברה ואשר על כן הוגשו לביהמ"ש השלום שלוש תובענות. חלק ניכר מהמחלוקות באותן תובענות הועבר בהסכמת הצדדים להכרעת בורר עו"ד רו"ח במקצועו. בביהמ"ש נותרה תלויה ועומדת לבירור שאלה אחת והיא כיצד תחולק יתרת חוב של החברה כפי  שהוכרעה ונקבעה על ידי הבורר בין הצדדים הניצים. לגרסת המשיבים חלקם ביתרת החוב עומד על 1/3 בלבד כאשר 2/3 הנותרים חלים על  המערערים. אל מול טענה זו עומדת טענת המערערים כי חלוקת החוב של החברה צריכה להעשות בחלקים שווים.

2.         את החברה הקימו שלושה. המערערים, המשיבים והגב' תמר ליבנה. עיסוקה של החברה היה בממכר גלידה. חלוקת החזקת המניות בחברה היתה 50% על ידי ליבנה, 25% על ידי המשיב ו- 25% על ידי המערער. כאשר פרשה ליבנה מהחברה הועברו מניותיה לבת שבע צוברי. מאוחר יותר נתבצעה חלוקה נוספת של המניות בחברה כאשר המערער והמשיב החזיקו 33% מהמניות וצוברי 33% מהמניות הנותרות.

3.         במהלך הזמן ביקשה צוברי לבטל את רכישת המניות על ידה והדברים הגיעו להכרעה אצל הבורר כב' השופט בדימוס שאול אלוני ז"ל . הבורר הנכבד קבע כי על השניים לשלם סכומי כסף לצוברי וכן לחברת הליסינג. המשיב טען כי שילם בעצמו את כל הסכומים שנפסקו על ידי הבורר ואשר על כן יש לחייב את המערער להשיב לו את חלקו בתשלום על פי החלוקה של 2/3 בעוד שהמערער סבור כי עליו להשיב רק 50% בלבד.

פסק דינו של בית משפט השלום

בפסק הדין סקרה השופטת הנכבדה את הראיות שהובאו בפניה אחת לאחת. היא הפנתה לעדותו של המשיב לפניה אשר מסר כי הצדדים לפני הליך הבוררות החליטו כי צוברי תעביר את חלקה במניות החברה לשהם כך שמיום 1.8.87 חלקו במניות יהיה 66%.  הדברים נתמכו בפרוטוקול הישיבה שנערכה אצל עו"ד זאב ליאוניד מוצג ת/2 בערכאה הדיונית. תימוכין נוספים נמצאו בסיכום פעילות החברה שנערך על ידי רו"ח רסולי, מוצג ת/1. כן נשמעה עדותו של רו"ח רסולי ולענין עדות זו מפרטת השופטת את העובדה כי על אף מטר השאלות שנשאל רו"ח רסולי נמנע ב"כ המערערים לשאול על סעיף 2 לסיכום בו נאמר כדלקמן:

" ציוד שנרכש בלימון ירוק לכשימכר התמורה בגינו תחולק 1/3 לאיתן (ערב) ו- 2/3 לאבי שהם". האמור לעיל משקף את גרסתו של המשיב לגבי חלוקת המניות בחברה. ההימנעות מהחקירה מעידה על כך שהמערער ובא כוחו ניסו להתחמק מקבלת חיזוק לגרסה זו באמצעות רו"ח רסולי.

כן ציינה השופטת הנכבדה בפסק הדין כי מטעמו של המערער לא הוזמנו עדים זולת עדותו שלו. נסקרו גם עדותו וטענותיו כאילו סיכום הישיבה שנערך אצל עו"ד ליאוניד מזויף וכי הואיל והמקור של המסמך לא הומצא, אין לייחס לו משקל. הערכאה הדיונית לא קיבלה עמדה זו. נהפוך הוא. באותו מסמך הנושא חתימות שנחזות להיות חתימותיהם של המערער והמשיב נכתב כדלקמן:

" עד 31.8.87 לערב 25% בחברה. מ- 1.8.87 לערב 33.3% בחברה". ועוד נאמר במסמך " בין אבי שוהם ואיתן ערב מוסכם, כי תיערך התחשבנות בין הצדדים ע"י מנהל חשבונות שימנה רו"ח רסולי לפי החלוקה כמפורט לעיל, כאשר אבי שוהם אחראי ל- 25% עד 31.7.87 ול- 66% מיום 1.8.87 ואילך... הצדדים ישאו בחלקים כאמור, בכל הפסד או רווח לחברת לימון ירוק בע"מ..."

מציין פסק הדין כי עו"ד ליאוניד לא הוזמן להעיד מטעמו של המערער על הישיבה ותוכנה גם לא הומצאה חוות דעת גרפולוגית להוכחת טענתו של המערער כי החתימה הנחזית להיות חתימתו על גבי המסמך, זויפה. בנסיבות האמורות דחה ביהמ"ש את גרסאותיו של המערער, וזאת בהתאמה ובהסתמך על כלל הראיות שבעל פה ובכתב שהיו לפניו.

" רו"ח רסולי העיד, כי סמוך למועד סיום פעילותה של חברת לימון ירוק בשנת 1988, הוחלט על ידי הצדדים כיצד יחולקו הזכויות והחובות בחברה (1/3 ערב 2/3 שהם).

רו"ח רסולי אף הסביר, כי בעת שנעשתה החלוקה הנ"ל, כבר היה ידוע כי החברה שרויה בהפסדים, והיה בידי הצדדים מאזן בוחן של החברה (עמ' 6). לדבריו, ערב הזרים כספים לחברה, וכוונת הצדדים באותה עת היתה, ששוהם יקבל את הניהול הבלעדי של החברה, לפי מיטב הבנתו ושיקולו, וישחרר את ערב מהתחייבויות בסכום ידוע ומוגדר (עמ' 10 ש' 13) ההגיון הכלכלי של החלוקה בין הצדדים הוסבר היטב ע"י רו"ח רסולי, ולא נסתר על ידי שוהם". (עמ' 6,7 לפסק הדין).

עדותו של רו"ח רסולי היתה אמינה על ביהמ"ש מה שאי אפשר לומר על עדותו של המערער. גרסתו נדחתה ובסופו של דבר נקבע כי החל מהמועד בו פרשה צוברי מהחברה עד לסיום פעילותה, חלקו של המשיב בזכויות ובחובות עמד על 1/3 וחלקו של המערער על  2/3. באשר לחלקה של המערערת בחיובים, קבע ביהמ"ש כי היתה צד לכל ההסכמים הפורמליים ואף היתה בין הנתבעים בפסק הבוררות שניתן על ידי כב' הבורר אלוני ולבסוף המערערת היתה התובעת בכבודה ובעצמה בתובענה שכנגד. מכאן שאין מקום לפטור אותה מאחריותה.

דיון

שמענו את טענות הצדדים שלפנינו, אפשרנו למערער שייצג את עצמו לטעון לפנינו בעל פה ולבקשתו גם אפשרנו הגשת סיכומים קצרים בכתב. נציין כי הן בעיקרי הטיעון, הן בטיעון שבעל פה והן בסיכומים חזרו המערערים על טיעוניהם כפי שהיו בערכאה הדיונית. היינו כי המסמכים הנחזים להיות חתומים על ידם אינם מסמכים שנחתמו על ידם, כי חלוקת הזכויות והחובות בחברת לימון ירוק איננה בשיעורים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית וכן כי אין מקום לחייב את המערערת בחיוב כלשהו.

בתביעות ההדדיות שהוגשו לפני הערכאה הדיונית חלק ניכר מן המחלוקות בין הצדדים הועברו להכרעת בורר שהינו רו"ח עו"ד יצחק מרציאנו כפוסק בין הצדדים לענין גובה יתרת החוב של החברה. הבורר אכן הכריע במחלוקות ומשהוכרעו הן בגדר סוף פסוק. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת להכרעתו של ביהמ"ש בערכאה הדיונית היתה אופן חלוקת החוב של החברה בין הצדדים.

עיקרן של טענות המערערים בערעור שלפנינו הן טענות כנגד ממצאי מהימנות של ביהמ"ש. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב במימצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. הטעם העיקרי לכלל הזה נגזר מיתרונה של הערכאה השומעת את העדים והמתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהושמעו לפניה.

המערערים לא הצביעו למעשה ולהלכה על כל טעם המצדיק התערבות כאמור.

השופטת המלומדת בחנה את שלל הטענות שהועלו בפניה ופסק דינה מבוסס על ממצאים עובדתיים. אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין , פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619).